הבהלה למנהיגות 

'הבהלה למנהיגות'

מי יהיה יורשו של בנימין נתניהו בתפקיד ראש הממשלה? זאת השאלה שמעסיקה את השיח הפוליטי בישראל. במערכת הפוליטית תוהים אם נתניהו יזכה לכהונה רביעית בתפקיד לאחר שתתקיימנה הבחירות לכנסת ה- 20. לעת עתה, הסקרים אינם מצביעים על מועמד שיש ביכולתו להוות אלטרנטיבה שלטונית אמיתית לנתניהו. הדיון בסוגיית היורש למנהיג העכשווי היא הכרחית ובלתי נמנעת בכל דמוקרטיה, אך נדמה כי בישראל יצא מכרז פתוח לתפקיד ראש הממשלה הבא ועל כן מתקיימת תופעה של 'הבהלה למנהיגות' שאינה מצביעה דווקא על יורשים פוטנציאליים ראויים לתפקיד החשוב, אלא על בעיית מנהיגות שורשית ועמוקה שאינה מבשרת טובות לדמוקרטיה הישראלית.

קודם שנדון במאפייניה של תופעת 'הבהלה למנהיגות' נסקור בקצרה את ניסיונם הציבורי של כל ראשי ממשלות ישראל, קודם לבחירתם לכהונת ראש הממשלה (נתונים: ויקיפדיה). הניסיון הציבורי הוא אחד מהמרכיבים החשובים ביותר לביסוס מעמד המנהיג, ולצורך הסקירה ההיסטורית נדרשה החלטה מושכלת בדבר נקודת הזמן המשמעותית שאותה אפשר לציין כתחילת רכישת הניסיון לצורך ביסוס מעמד המנהיג בתהליך רב שנים עד למועד תחילת הכהונה בתפקיד ראש הממשלה.

דוד בן-גוריון: 1920- ממקימי ההסתדרות הכללית, מזכיר כללי במשך 15 שנה. 1935- נבחר מטעם מפא"י ליושב ראש הסוכנות היהודית ומנהל את ענייני 'המדינה שבדרך', מכהן בתפקיד זה 13 שנה. 1948- מנהל את ענייני מדינת ישראל מראשית היווסדה. נבחר לתפקיד ראש הממשלה בשנת 1949 בגיל 63. ניסיון ציבורי מצטבר לפני הכהונה- 28 שנה.    

משה שרת: 1933- ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, 1948- שר החוץ של מדינת ישראל. נבחר לתפקיד ראש הממשלה בשנת 1954 בגיל 60. ניסיון ציבורי מצטבר לפני הכהונה- 21 שנה.

לוי אשכול: 1937- מעורב במיזמים תשתיתיים וכלכליים, הקמת חברת "מקורות", ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית, 1948- מנכ"ל משרד הביטחון, 1951- שר החקלאות והפיתוח, 1952- שר האוצר במשך אחת עשרה שנים. נבחר לתפקיד ראש הממשלה בשנת 1963 בגיל 68. ניסיון ציבורי מצטבר לפני הכהונה- 26 שנה.

גולדה מאיר: 1946- מחליפה את שרת לאחר מעצרו כראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, 1947- נפגשת עם עבדאללה מלך ירדן, וכן ראש צירות ישראל בברית המועצות, שרת העבודה, 1956- שרת החוץ במשך עשר שנים. נבחרת לתפקיד ראש הממשלה בשנת 1969 בגיל 71. ניסיון ציבורי מצטבר לפני הכהונה- 23 שנה.

יצחק רבין: 1948- מפקד חטיבת הראל, 1954- אלוף בצה"ל, 1956- מפקד פיקוד צפון, 1959- ראש אג"ם, 1961- סגן הרמטכ"ל, 1968-1964- רמטכ"ל, 1968- שגריר ישראל בארה"ב למשך חמש שנים. נבחר לתפקיד ראש הממשלה בשנת 1974 בגיל 52. ניסיון ציבורי מצטבר לפני הכהונה- 26 שנה.

מנחם בגין: 1943- מפקד האצ"ל, 1948- הקמת תנועת החירות, מנהיג האופוזיציה במשך שנים רבות, 1970-1967- שר בלי תיק בממשלת הליכוד הלאומי. נבחר לתפקיד ראש הממשלה בשנת 1977 בגיל 64. ניסיון ציבורי מצטבר לפני הכהונה- 34 שנה.

יצחק שמיר: 1946-1943- חבר הנהגת הלח"י, 1965-1955- בכיר במוסד, 1970- מצטרף לתנועת החירות, 1973- חבר כנסת, 1977- יושב ראש הכנסת, 1980- שר החוץ. נבחר לתפקיד ראש הממשלה בשנת 1983 בגיל 68. ניסיון ציבורי מצטבר בפרקי זמן שונים- 26 שנה.

שמעון פרס: 1953- מנכ"ל משרד הביטחון, 1959- חבר כנסת וסגן שר הביטחון, 1970- שר התחבורה, 1974- שר הביטחון, 1977- יו"ר האופוזיציה. נבחר לתפקיד ראש הממשלה בשנת 1984 בגיל 61. ניסיון ציבורי מצטבר לפני הכהונה- 31 שנה.

בנימין נתניהו: 1984- שגריר ישראל באו"ם, 1988- סגן שר החוץ, 1993- יו"ר מפלגת הליכוד. נבחר לתפקיד ראש הממשלה בשנת 1996 בגיל 46. ניסיון ציבורי מצטבר לפני הכהונה- 12 שנה.

אהוד ברק: 1971- מפקד סיירת מטכ"ל, 1975- עוזר ראש אמ"ן למבצעים (ממתכנני מבצע אנטבה), 1979- מפקד אוגדה, 1982- אלוף, ראש אגף תכנון, 1983- ראש אגף המודיעין, 1986- מפקד פיקוד צפון, 1987- סגן הרמטכ"ל, 1995-1991- הרמטכ"ל, 1995- שר הפנים, שר החוץ, 1997- יו"ר מפלגת העבודה. נבחר לתפקיד ראש הממשלה בשנת 1999 בגיל 57. ניסיון ציבורי מצטבר לפני הכהונה- 28 שנה.

אריאל שרון: 1953- הקמת יחידה 101, 1954- מפקד חטיבת הצנחנים, 1967- אלוף בצה"ל, זוכה לתהילה בקרבות מלחמת ששת הימים, 1969- מפקד פיקוד דרום, 1970- המאבק בטרור בעזה, 1973- הקמת מפלגת הליכוד, מלחמת יום הכיפורים- צליחת התעלה, 1977- שר החקלאות, 1981- שר הביטחון, 1984- שר המסחר והתעשייה, 1990- שר הבינוי והשיכון, 1996- שר התשתיות, 1998- שר החוץ, 1999- יו"ר מפלגת הליכוד. נבחר לתפקיד ראש הממשלה בשנת 2001 בגיל 73. ניסיון ציבורי מצטבר לפני הכהונה- 47 שנה.

אהוד אולמרט: 1973- חבר כנסת, 1988- שר בלי תיק, 1990- שר הבריאות, 1993- ראש העיר ירושלים בשתי כהונות. 2003- שר התמ"ת וממלא מקום ראש הממשלה, 2005- שר האוצר, מראשי מפלגת קדימה. נבחר לתפקיד ראש הממשלה בשנת 2006 בגיל 61. ניסיון ציבורי מצטבר לפני הכהונה- 33 שנה.

מהסקירה עולה כי נדרשים בממוצע כ- 28 שנות ניסיון ציבורי קודם להיבחרות לכהונת ראש הממשלה וממוצע הגיל בו מקבלים את התפקיד הנכסף הוא 62. הניסיון הציבורי שונה ממנהיג למנהיג וראוי לציין בהקשר זה כי איכות הניסיון הציבורי הנצבר שונה גם כן, לא דומה שנת ניסיון כשר ביטחון לשנת ניסיון כחבר כנסת, או שנת ניסיון בקבינט המדיני-ביטחוני לשנת ניסיון כשר זוטר והדוגמאות רבות. חמישה אישים בולטים היו ראויים להימנות על ראשי הממשלה בישראל מבחינת ניסיונם הציבורי וחלקם אף שאפו אל התפקיד ואולם הם לא זכו להגיע אל ראש הפירמידה: משה דיין, יגאל אלון, פנחס ספיר, עזר וייצמן ואמנון ליפקין שחק.     

הגלריה של המנהיגות הפוליטית הקיימת בישראל נחלקת לשניים, אלה שכבר צברו ניסיון ציבורי ורצונם להיבחר לתפקיד ראש הממשלה בטווח הקרוב יראה כלגיטימי, ואלה שהניסיון הציבורי שלהם עדיין אינו מספק כדי להציב מטרה גבוהה כמו ראשות הממשלה בישראל, הקבוצה השנייה היא אשר מתאפיינת בסממנים של 'הבהלה למנהיגות'.

המנהיגות הפוליטית הלגיטימית להנהגה מונה ארבעה אישים:

שאול מופז: 1986- מפקד חטיבת הצנחנים, 1993- אלוף, מפקד אוגדת איו"ש, וכן אלוף פיקוד דרום, ראש אגף התכנון וסגן הרמטכ"ל. 2002-1998- הרמטכ"ל, 2002- שר הביטחון, 2006- סגן ראש הממשלה ושר התחבורה, 2012- יו"ר מפלגת קדימה. ניסיון ציבורי מצטבר- 28 שנה.   

משה (בוגי) יעלון: 1987- מפקד סיירת מטכ"ל, 1990- מפקד חטיבת הצנחנים, 1995- אלוף, ראש אגף המודיעין, 1998- אלוף פיקוד מרכז, 2000- סגן הרמטכ"ל, 2005-2002- הרמטכ"ל. 2008- מצטרף לשורות הליכוד, 2009- משנה לראש הממשלה והשר לנושאים אסטרטגיים, 2013- שר הביטחון. ניסיון ציבורי מצטבר בשני פרקי זמן- 25 שנה.

אביגדור ליברמן: 1996- מנכ"ל משרד ראש הממשלה, 1999- הקמת מפלגת 'ישראל ביתנו', 2003- שר התחבורה, 2006- סגן ראש הממשלה והשר לנושאים אסטרטגיים, 2009- סגן ראש הממשלה ושר החוץ, 2013- שר החוץ. ניסיון ציבורי מצטבר- 18 שנה.

ציפי לבני: 1996- מנכ"לית רשות החברות הממשלתיות, 1999- חברת כנסת, 2001- שרה בממשלה, 2003- שרה לקליטת עלייה, 2004- שרת הבינוי והשיכון, שרת המשפטים, 2006- שרת החוץ, 2008- יו"ר מפלגת קדימה, 2009- יו"ר האופוזיציה, 2012- מקימה את מפלגת 'התנועה', 2013- שרת המשפטים. הייתה קרובה להרכיב ממשלה בשנת 2008 אך נכשלה במשימה שהטיל עליה הנשיא. ניסיון ציבורי מצטבר- 18 שנה.

הלגיטימיות להתמודדות על תפקיד ראש ממשלה בישראל נתפסת מבחינה ציבורית כראויה אם המתמודד כיהן קודם לכן בתפקידי שר הביטחון (לחילופין רמטכ"ל) או שר החוץ, כך היה בעבר בנוגע לאישים רבים שהגיעו אל המשרה הנכספת וכך בנוגע לארבעת האישים שתוארו לעיל שמעוניינים בתפקיד.  

הדמויות הפוליטיות שאינן ראויות בשלב זה להתמודדות על תפקיד ראש הממשלה:

יאיר לפיד: 2012- הקמת מפלגת 'יש עתיד', 2013- חבר כנסת, שר האוצר. ניסיון ציבורי מצטבר- שלוש שנים.

נפתלי בנט: 2006- ראש מטה נתניהו, 2010- מנכ"ל מועצת יש"ע, 2012- יו"ר מפלגת הבית היהודי, 2013- חבר כנסת, שר הכלכלה. ניסיון ציבורי מצטבר- 8 שנים.

יצחק (בוז'י) הרצוג: 1999- מזכיר הממשלה, 2006- שר התיירות, 2007- שר הרווחה, 2013- יו"ר מפלגת העבודה. ניסיון ציבורי מצטבר- 15 שנה.

גדעון סער: 1999- מזכיר הממשלה, 2003- חבר כנסת, יו"ר הקואליציה, 2009- שר החינוך, 2013- שר הפנים. ניסיון ציבורי מצטבר- 15 שנה.  

משה כחלון: 2003- חבר כנסת, 2008- יו"ר מרכז הליכוד, 2009- שר התקשורת, 2011- שר הרווחה.

ניסיון ציבורי מצטבר- 11 שנה.

שלי יחימוביץ: 2006- חברת כנסת, 2011- יו"ר מפלגת העבודה, יו"ר האופוזיציה. ניסיון ציבורי מצטבר- 8 שנים.

התנהלותם הפוליטית של האישים שנמנו לעיל מצביעה על תופעת 'הבהלה למנהיגות', קרי על דחף בלתי מובן להימנות על הקבוצה שיש לה לגיטימיות ציבורית להתמודד על כהונת ראש ממשלה בישראל. נתאר עתה את מאפייניה של תופעת 'הבהלה למנהיגות':

1. הצהרת כוונות מוקדמת: בבחירות לכנסת ה-19 הצהירה יחימוביץ כי היא מתמודדת מול נתניהו על תפקיד ראש הממשלה, זאת בטרם צברה יום אחד של ניסיון מיניסטריאלי, שלא לדבר על חברות בקבינט המדיני-ביטחוני, הצהרה תמוהה שעוררה עליה ביקורת מוצדקת. לאחר היוודע תוצאות הבחירות לכנסת ה- 19 הודיע לפיד בריאיון תקשורתי כי להערכתו בבחירות הבאות הוא ייבחר לתפקיד ראש הממשלה, ההודעה של אדם חסר כל ניסיון פוליטי נתקבלה בתדהמה ונתפסה כיהירות שלא במקומה. הרצוג מצהיר גם כן על היותו המועמד שיחליף את נתניהו בבחירות הבאות, שוב הצהרה תמוהה שאין לה אחיזה במציאות או בסקרי דעת קהל. הודעה על כוונה להתמודד על תפקיד ראש הממשלה מחייבת בשלות אישית מוכחת וניסיון בתפקידים ציבוריים מגוונים, בשותפות לקבלת הכרעות מרכזיות ועוד, הכרזות מוקדמות רק פוגעות במעמדו של הפוליטיקאי המכריז ומשבשות את דרכו אל הפסגה.     

2. פרישה ממפלגת שלטון: בעבר היה נהוג כי מנהיגים פרשו מפעילות פוליטית לאחר הפסד בבחירות (נתניהו וברק) כפסק זמן לפני שהם שבים לפעילות פוליטית מלאה, או מפאת רצון לחופשה לאחר נשיאה ארוכה בנטל (בן-גוריון). עתה, הפרישה ממפלגת שלטון נועדה לשדרג את מעמדם של שרים לקראת התמודדות על תפקיד ראש הממשלה בעתיד, כך כחלון ולאחריו סער שיחסיהם האישיים עם ראש הממשלה נתניהו עלו ככל הנראה על שרטון, והם מבקשים לבנות את מעמדם מחוץ למסגרת הפוליטית שבה צמחו. העדר סבלנות להגיע למעמד של הנהגה היא אות לחולשה, ראו איזה סבלנות נדרשה מאשכול בתפקיד ממושך כשר אוצר, או מגולדה בתפקיד ממושך כשרת החוץ, לפני היבחרם לתפקיד ראש הממשלה.

3. הקמת מפלגה חדשה: הרצון להיבחר לתפקיד ראש הממשלה או להימנות על ההנהגה הלאומית דרך הקמת מפלגה חדשה אינו זר למערכת הפוליטית הישראלית. הקמת מפלגה חדשה בראשותם הייתה מנת חלקם של: משה דיין, יגאל ידין, עזר וייצמן, אריאל שרון, רפאל איתן ועוד. אישים שמאחוריהם עשייה ציבורית נרחבת והישגים אישיים. לפיד לקראת הבחירות לכנסת ה- 19 ו- כחלון ככל הנראה לקראת הבחירות לכנסת ה- 20, מבקשים להיבנות כמנהיגים מהלך רוח ציבורי של מחאה בנושאי חברה וכלכלה, לפיד כבר נחל הצלחה ראויה להערכה וכחלון ינסה לחקות את ההישג של לפיד. אלא שראוי לזכור כי הצלחה מעוררת הערכה ככל שתהיה בבחירות לכנסת אינה ערובה למנהיגות. ההיפך מכך, הרצון הלגיטימי של הציבור לשינוי במציאות החברתית והכלכלית מעלה דמויות חסרות ניסיון מספק לקדמת הבמה הלאומית.

4. הדחת יו"ר של מפלגה: מפלגת העבודה מצטיינת בהדחת יושבי הראש שלה, כל יושב ראש בתורו שלא נחל הישג בבחירות לכנסת, מודח מתפקידו על ידי מועמד חדש. כך יחימוביץ מנחילה מפלה לעמיר פרץ ומחליפה אותו בתפקיד, וכך הרצוג מנחיל מפלה ליחימוביץ ומחליף אותה בתפקיד. תרבות ההדחות של מפלגת העבודה אינה מאפשרת לה לבנות מועמד ראוי להנהגה ולפיכך מועמדיה אינם נתפסים כראויים לתפקיד ראש הממשלה. מנהיגיה העכשוויים של מפלגת העבודה חסרים את תכונות היסוד של מנהיגי מפא"י, ניסיון ציבורי עשיר ומגוון והרבה סבלנות התורמים לבשלותו של המנהיג להיות מועמד לגיטימי לתפקיד ראש הממשלה.

5. חוסר ניסיון ציבורי מספק: הגדיל מכולם לסמן את המטרה הנכספת של תפקיד ראש הממשלה שר האוצר לפיד שצבר שלוש שנות ניסיון בלבד במערכת הפוליטית. אדם צריך שתהיה לו צניעות כדי להמשיך ולצבור ניסיון בתפקידים מגוונים קודם שיהיה כשיר מבחינה ציבורית להימנות על המועמדים לתפקיד ראש הממשלה. כחלון שצבר אהדה ציבורית בגין רפורמה שהוביל בענף התקשורת, אשר נופחה בחשיבותה מעבר לכל פרופורציה, אינו יכול לבנות את מעמדו כמנהיג מניסיון ציבורי כשר זוטר בממשלת ישראל. אישים פוליטיים שנוסקים קדימה כמו: לפיד, בנט, סער, הרצוג, יחימוביץ וכחלון, חייבים להבין כי הציבור בישראל מצפה למנהיגים בשלים, בעלי מוניטין וניסיון אשר התמודדותם על תפקיד ראש הממשלה תהיה מציאותית ומתבקשת.

6. תקיפת המנהיג מתוך הממשלה: סממן מדאיג בפוליטיקה הישראלית נוגע למתקפות של שרים על תפקודו והתנהלותו של ראש הממשלה. אין מדובר בביקורת לגיטימית על קביעת מדיניות שראוי ונכון להציגה בפורומים המתאימים של הממשלה, אלא באמירות לתקשורת שכל מטרתן לפגוע במעמדו של ראש הממשלה המכהן, כדי לצבור נקודות פוליטיות לקראת מאבק אפשרי בין השר המבקר לבין ראש הממשלה בבחירות הקרבות לכנסת. חברים לממשלה ראוי שייתנו אמון בראש הממשלה ויאפשרו לו להנהיג את ממשלתו, מי שמבקש לערער את מעמדו באופן שיטתי מסיבות פוליטיות חייב לפרוש מתפקידו בממשלה.     

7. קרדיט מועט: התמודדות על תפקיד ראש הממשלה צריכה לנבוע מהישגים ברורים של המועמד במהלך כהונותיו כשר בממשלות ישראל או מחברותו בכנסת. ככל שההישגים הנצברים לאורך תקופה רבים ומוכחים כך גדלה בהתאמה הלגיטימיות של הטוען להנהגה להתמודד על תפקיד ראש הממשלה. לפיד כשר אוצר מנסה להתמודד עם יוקר המחייה ועם מחירי הדירות הגבוהים, שני נושאים הנוגעים באופן מובהק למעמד הביניים שאותו לפיד מבקש לייצג. כאשר המדיניות אינה מראה עדיין תוצאות לשינוי במצב החברתי-כלכלי, תמוה מאוד כל ניסיון להתמודד על תפקיד ראש הממשלה. לפיד אינו היחיד, כל הטוענים להנהגה חייבים לבוא ולהציג ניסיון ציבורי מגוון שבמהלכו השיגו הישגים בולטים ומשמעותיים, לעת עתה הם חסרים ניסיון ובעיקר חסרים הישגים משמעותיים, מה שלא מפריע להם לכוון הכי גבוה.  

8. העדר אג'נדה סדורה ושורשית: דור המנהיגים החדש מעורה יותר בנושאים חברתיים-כלכליים, מעוניין להשפיע יותר בנושאים אלה, כאן טמון יתרונו על פני הנהגה מדינית-ביטחונית. יחד עם זאת, הנבחרת הצעירה חסרה אג'נדה סדורה ושורשית בנושאים המדיניים-ביטחוניים, למעט בנט שתפיסתו ברורה וחדה. התבטאויותיהם של לפיד, הרצוג, סער, יחימוביץ וכחלון בהקשרים מדיניים-ביטחוניים, לא תתקבל בציבור כעמדתם של ברי סמכא, אלא כעמדות המוצגות בלית ברירה נוכח הרצון להתמודד על ההנהגה. כדי שתהיה התייחסות ראויה לעמדות מדיניות-ביטחוניות שמציג פוליטיקאי, צריך הוא לכהן בתפקידי ראש הממשלה, שר הביטחון, שר החוץ או ראש אופוזיציה דומיננטי במיוחד. הנבחרת הצעירה עדיין לא הגיעה לתפקידים בכירים בממשלה (ביטחון וחוץ) וגם בתפקיד ראש אופוזיציה לא הסתמנה דמות דומיננטית במיוחד, על כן השאיפה להימנות על המועמדים לכהונת ראש הממשלה היא בעייתית בשלב הזה של הקריירה שלהם.    

9. צעירים חסרי מנוח: הפוליטיקאים הצעירים הנושאים עיניהם לתפקיד ראש הממשלה מפגינים חוסר מנוחה בלהיטות היתר שלהם להגיע אל התפקיד הנכסף בטרם בשלו להוות את החלופה הראויה למנהיג המכהן. חוסר המנוחה אינו פגם שיש ליחס לצעירים לבדם, הוא נובע ממצב בלתי סביר שאליו נקלעה הדמוקרטיה הישראלית אשר אינה מצליחה להעמיד אלטרנטיבה חלופית ראויה לראש הממשלה נתניהו, לא ברמת ההתארגנות הפוליטית של מפלגות שהיא אפשרית, אלא ברמה האישית של מנהיג חלופי שכבר כעת יש לו לגיטימציה רחבה בציבור להיות המנהיג הבא. הצעירים מניחים כי סיכוייהם של הפוליטיקאים הלגיטימיים להנהגה להחליף את נתניהו נמוכים, על כן הם מבקשים לזרז את תהליך החלפת המנהיג על ידי הצגת מועמדותם לתפקיד ראש הממשלה.  

10. גיבוי תקשורתי: גורמים בתקשורת אינם יכולים להשלים עם העובדה שלא תהיה חלופה לנתניהו בתפקיד ראש הממשלה, על כן הם יעשו מאמץ לתת גיבוי תקשורתי למועמדים מסוימים אשר יבקשו להתמודד מול נתניהו. הגיבוי התקשורתי לצעירים אינו נובע מראייה מפוכחת התומכת במועמדותם לתפקיד ראש הממשלה עקב ניסיונם העשיר או הישגיהם, אלא מהרצון שתהיה בישראל התמודדות דמוקרטית על ההנהגה בין שני מועמדים אשר ההכרעה ביניהם אינה ידועה מראש. הגיבוי הזה עלול לגרום נזק לפוליטיקאים הצעירים שנדחפים לתוך הזירה מוקדם מכפי שרצוי להם, כך שהציבור יתפוס את השאיפה שלהם להתמודדות על ההנהגה כנובעת מאגו ומיהירות מה שיפחית מלכתחילה את סיכוייהם לנצח בהתמודדות. ככלל, אין קיצורי דרך אל ראש הפירמידה, הניסיון חשוב מאין כמותו לצבירת לגיטימציה ציבורית לתפקיד ובתהליך הדרגתי שהתקשורת אינה מסוגלת להעניק למועמד גם אם תנהל למענו קמפיין חיובי.

'הבהלה למנהיגות' יכולה להוביל לרעיון 'קואליציה של צעירים', קרי לכך שמספר מועמדים צעירים הניצבים בראשות מפלגות בינוניות בגודלן יחליטו לחבור למטרה משותפת כדי לקבל את המנדט מהנשיא להרכיב את הממשלה הבאה, כך שיוסכם ביניהם מראש שאחד מהם יקבל את הבכורה להרכיב את הממשלה הבאה, ואולי אחר יחליף אותו ברוטציה. זה אולי נשמע מופרך, אבל בפוליטיקה הישראלית אין לדעת מה תעשה חבורה של צעירים כדי להשתלט על ההנהגה. כאשר במשכן הנשיא יושב נשיא שיחסיו עם נתניהו ידעו מורדות, לא ייפלא שחבר כנסת אחר יקבל את המנדט הראשון להרכיב את הממשלה הבאה לאחר הבחירות לכנסת.

תופעת 'הבהלה למנהיגות' ממחישה את הצורך הקיים להביא לשינוי שיטת הממשל בישראל. בספרי: 'המנהיגים: בנתיבים דמוקרטיים, הצעה לשינוי שיטת הממשל בישראל' הצגתי את התפיסה לפיה יש לכונן בישראל ממשל משולב, משטר נשיאותי לצד דמוקרטיה פרלמנטרית. הנשיא וממשלו יקבלו סמכות על ניהול הנושאים המדיניים-ביטחוניים ועל נושאים הנוגעים לעם היהודי, ואילו ראש הממשלה וממשלתו יקבלו סמכות על ניהול הנושאים החברתיים-כלכליים. במסגרת הדמוקרטיה החדשה שתכונן בישראל, יש להניח כי נתניהו ומועמד אחר יתמודדו על תפקיד הנשיא (כיוון שרק שתי מפלגות מתמודדות לסנאט היהודי ולנשיאות), ואילו המנהיגים הצעירים היו מתמודדים על תפקיד ראש הממשלה. במסגרת הדמוקרטיה החדשה כל מועמד יתמודד בזירה המתאימה לו עם סיכויים סבירים לנצח ולהנהיג, להבדיל מהמצב הקיים שבו לצעירים אין סיכוי אמיתי להתמודד ראש בראש מול נתניהו, לנצח ולהרכיב ממשלה. נתניהו בראייתו צריך לאפשר לצעירים להיות חלק מההנהגה הלאומית דרך השינוי המוצע בשיטת הממשל, והוא ככל שכוחותיו יאפשרו לו יתמודד על תפקיד הנשיא. הצעירים בראייתם צריכים לתמוך בכינון ממשל משולב כיוון שהוא מעניק להם אפשרות להנהיג את המדינה בנושאים החברתיים-כלכליים. הציבור הרחב צריך להיות מודע להצעה לכונן ממשל משולב בישראל כדי להביע את עמדתו בשיח הציבורי, וכדי להשפיע על המחוקקים לתמוך בשיטת הממשל החדשה ולחוקק את החוקים הנדרשים לכינונה.     

.